מאחר והמציאות החיצונית הינה מראה של הדפוסים הפנימיים שלי,

אזי כל "תלונה" שלה נוגעת ומעוררת כאב פנימי בתוכי.

אחרת לא הייתי שומע אותה כתלונה או האשמה או שיפוט,אלא כצורך או כבקשה לתמיכה או כקריאת מצוקה.

למעשה כשהיא "מתלוננת", היא מעניקה לי מתנה,

בכך שהיא מאירה לי אצלי, כאב שעדיין לא פגשתי וחיבקתי.

אז אני מחליט לעצור לרגע, במקום להגיב מיד ולא לענות מהמיינד, מהאוטומט.

אלא לפגוש את עצמי מול מה שעולה בי מולה, פחד או כאב.

ולהרגיש, זה תמיד תמיד תמיד רגש בבסיס כל הסיפורים.

וכשאני מסכים באמת להרגיש, עד הסוף, הכל.

מגיע לפתע רגע מופלא, של התרחבות והתפעמות

ושל אור אלוהי זהוב המפציע

ואז גם, אני נשלף ממערכת האמונות המוכרת והידועה שלי. התבניתית.

ומתבונן על עצמי מבחוץ,

ומתוכי.

ואני מזהה גם את האינסוף מתבונן עלי

מבחוץ.

ומתוכי.

וכעת כשקיבלתי את המתנה המופלאה הזו, מעצמי, דרכה,

אני מגיב אליה,

בדרך כלל בהכרת תודה.

וכך הוא !