היא מגיעה אלי בדיכאון, מספרת לי סיפור פתלתל על היותה הריון לא רצוי, תחושת דחיה ונטישה החל מילדותה המוקדמת וחיים בשוליים.

חווית חוסר הערך מלווה אותה שנים ויוצרת בחייה כישלונות ואומללות.

אנחנו הולכים יחדיו לפגוש את אותה ילדה אבודה וצעד צעד היא מרפאה את המקומות החשוכים והטראומתיים בשדה הרגשי שלה.

היא מביעה כוונות ומתעצמת, איזשהו ברק נשכח חוזר לעיניה ושוב נעלם.

אנו מזמינים את החלק הגבוה שלה, מורידים פרספקטיבה חדשה, משנים את החוזה הנשמתי, היא נפתחת, נושמת ושוב נסגרת.

אני מזהה אצלה איזושהי התמכרות בסיסית ליאוש, מעין הרגל קבוע ומערכת אמונות מוצקה שאומרת נולדתי לסבול !

בפעם השלישית שאנו נפגשים, אני משתף אותה בכך, אומר לה שהיא אינה רוצה באמת ריפוי, היא רוצה לרצות ריפוי.

היא בהלם, אז מה עושים, היא שואלת ?

מהפך, אני אומר לה, מרגע זה, תחגגי הכל, את הילדות העשוקה, את תחושת הדחיה והנטישה, את ההתמכרות לסבל ואת המניפולציה שאת עושה כדי לא להרפא באמת.

הכל !

אייך, היא שואלת.

קומי, אני אומר לה ותרקדי את כל מה שאמרתי ותשירי, אני דפוקה, אין לי ערך, זה המצב, ככה בראתי ותכננתי את זה, זה הכל אלוהים, אני חוגגת את זה, אני מאסטרית בכישלון, אני אוהבת ומקבלת את עצמי ואת מה שיש כמות שהוא.

היא מנסה, מרגע לרגע, נפתחת ומתנועעת, שנים של דיכאון נושרות ממנה, כמו פרח סגור שלפתע חווה שמש על ניצניו.

חיוך מנצנץ על פניה, ואור בוקע מתוכה. פתאום היא נראית משעשעת.

לכי הביתה, אני אומר לה, נרפאת !

וזהו, היא שואלת ?

כן, מרגע זה תחגגי הכל ושמחי בחייך

והפסיקי לשאול שאלות ולנסות לרפא ואייך וכמה ומתי, דברי בשפה חדשה, הודיעי ליקום שאת כבר יודעת הכל וחוגגת הכל.

מאסטר אינו שואל שאלות, ברגע שאתה שואל שאלה, אתה מודיע ליקום שאינך יודע.

מאסטר מתנהל בעולם ונהנה ממה שקורה,

אז היי מאסטרית,

כי למיינד אין תשובות

וללב אין שאלות

אחרי חודש היא שולחת לי הודעת וואטסאפ, זה עבד, אני משחררת ושמחה, תודה על הכל.

וכך הוא !