היא מקסימה וחכמה, מגיעה אלי בדיכאון לדבריה וכבר לאחר המפגש הראשון שלנו, שבה לשמחת החיים הטבעית לה.
אנו מגלים יחדיו שכל המציאות שלנו, הינה תוצר של פרספקטיבה ושל מערכות אמונה שלנו , כשאנו מחליטים לשנות תוכנה ומורידים אפליקציה חדשה, המציאות שלנו משתנה בהתאם.
ממפגש למפגש היא משתחררת ומתעצמת, עינייה נוצצות והיא חווה תשוקה עזה לחיים.
דפוס אחד שלה מסרב להשתחרר, הדיבור שלה אינו שוטף, יש מן השהיה ועצירה בשטף של הביטוי שלה,
אנו מזהים את המקור ל"בעיה", בילדותה אמה גערה בה על לא עוול בכפה והיא החליטה כילדה לשתוק, ל"העניש" את אמא ושם התחיל המעצור.
היא מביעה כוונה לשחרר את הדפוס והוא נשאר.
אנחנו עובדים עם האמונות שלה, היא פוגשת את הילדה הקטנה בתוכה ומחבקת אותה, הדפוס משתחרר לרגע וחוזר.
מנסים עוד טכניקה של העמדת פנים כמו הוא לא קיים ושוב הוא משתחרר לרגע וחוזר.
במפגש האחרון היא אומרת לי, לא רוצה לחיות יותר ככה, הענין הזה מעציב אותי מאוד וממרר את חיי.
אני בודק אנרגטית ואומר לה, אין מה לעשות, למדי לחיות עם זה, קבלי את המצב כמות שהוא. חגגי את הדפוס הזה, הודיעי ליקום שאת אוהבת אותו ובוחרת לחיות איתו לנצח.
הרי זה לא באמת משנה !
היא בהלם, נעצבת, צפתה לנס, אני אומר לה, את יפה, חיה בתודעת שפע, מוכשרת, אהובה, קורנת, אז החליטי לאהוב את עצמך כמו שאת, עם הדפוס הזה.
אני מזהה אצלה וגם אצלי את דפוס אחר שלעיתים צץ אצל כולנו, לבחור לראות את מה שאין ומה שלא "טוב" ולהאחז בו, גם כשאנחנו מדהימים בהמון דברים אחרים.
זהו המנגנון של תודעת הסבל, המושתל עמוק בתודעה הקולקטיבית.
כשהיא מבינה שהיא גורמת לעצמה סבל, היא מחליטה לשחרר ומודיעה ליקום, שהדפוס מוזמן להישאר איתה לנצח, היא אוהבת אותו, את עצמה וחוגגת את החיים יחד איתו.
אחרי שבוע היא מתקשרת לקבוע מפגש לחברה שלה, אני אומר לה, את שמה לב, שאת מדברת "אוטוסטרדה", היא אומרת כן, שחררתי, הסכמתי לאהוב את עצמי ולקבל אותי כמו שאני והענין הזה נעלם מחיי.
הילדה בתוכה היתה צריכה באמת להרגיש מוכלת ואהובה כמות שהיא ולא כמניפולציה להשתחרר מדפוס.
הילדה קראה לה דרך הדפוס לראות אותה, להקשיב לה ולאהוב אותה כפי שהיא.
כשהיא הסכימה לכך, הדפוס יכל להמשיך בדרכו.
אז אם אתם חווים, משהו שאינכם מצליחים לשנות במרחב שלכם, בשום דרך, חגגו אותו, ברכו אותו, אהבו אותו, מקסימום תצליחו !
וכך הוא !