היא אומרת משהו, נשמע לי הזוי, מופרך, אני מגיב מיד, עונה לה, מתגונן.
היא מנסה להוכיח את צדקתה, אני שוב עונה, מרגיש שהיא מתבצרת.
אני מזהה טון צורמני משהו אצלי בפעם הבאה שאני מגיב, גוון שאינו נעים לאוזן שלי,
וואאלללהה, אני כועס !
אנחנו בנתיב הדרדרות,
זה רבע לדרמה !
אני משתתק, מרגיש את הכעס זורם בגוף, משהו בתוכי רוצה להמשיך, לגעור, להאשים, להוכיח.
אני מחליט לחשב מסלול מחדש, אני אומר לה, בואי נעצור, נכנס כל אחד פנימה, נראה מה יושב שם ?
על מה הכעס והכאב ?
אנחנו צוללים פנימה, אני רואה אותי בן 8-9, אמא אינה מרשה לי לרדת לשכונה בין 2 ל4 ואני מתחרפן בבית מתשוקה להיות עם החברים וחווה תסכול וזעם.
אני קולט שלנסות להיות צודק מול מישהו אחר, זה לריב עם המציאות, זה כמו להתווכח עם מזג האויר.
זוהי תודעת הסבל.
של יחידים ושל עמים וחברות שלמות.
צדק הוא הגורם מספר אחד לעימותים, או למעשה כאב שמתחפש לצדק.
הרי כולנו צודקים , תמיד, במסגרת הזמן ורמת התודעה שאנו נוכחים בה.
ואני גם קולט שאם יש למישהו איזושהי טענה אלי, תמיד יש שם מתנה עבורי ואולי ככל שהסיפור שלו נשמע לי הזוי ומופרך יותר, כך המתנה שנמצאת שם למעני גדולה יותר.
אם אני מסכים לראות אותה ?
ולהבין שזימנתי אותה אל המרחב שלי.
הרי מדוע זה בכלל היגיע אלי ?
כשאני מצליח להפריד ביני לבין הסיפור שלי, זהו צעד ראשון לריפוי.
אני מדבר עם הילד שתקוע בבית ואומר לו שהוא חופשי ומוזמן להצטרף אלי לטיול יחדיו.
אח"כ אני אומר לה, אני סולח לך ולי, למענך ולמעני,
אני קולט שלצדוק זה לקבע את העבר ולשמר אותו,
לסלוח זה לשנות את העבר ואיתו גם את ההווה.
הרי אין באמת זמן, זוהי עוד אשלייה, הכל קורה כעת חיה.
לפתע אנחנו מתפוצצים מצחוק
ואז אני חווה בתוך תוכי, תחושה פראית של חופש.