נוסע לברטעה לקנות שמן זית, הכי טעים שם ואיכותי,
ברטעה כפר מיוחד, סטייל הודי, צבעוני וריחני בארומת תבלינים וקטורות מור ולבונה.
גבול 67 עובר בתוך הכפר, אתה חוצה מהמורה בכביש והנה אתה בפלשתין,
תכלס, כלום לא משתנה,אותם בתים וחנויות וילדים בחולצות כחולות בדרכם ללימודים.
בברטעה אין חוקי תנועה, זהו המערב הפרוע, כולם נוסעים וחונים אייך והיכן שבא להם
,איכשהו, זה לא משנה דבר, התנועה זורמת וכולם מגיעים בסופו של דבר לאן שהם צריכים.
משאית עצומה לפני, סמי-טריילר. נתקעה בכיכר, לא לכאן ולא לכאן.
הנהג חסר אונים, מתנשף ונבוך.
אני מתעצבן, גם אני מרגיש חסר אונים ותקוע, יאאלללה, סע כבר, ססססאוחתו, אני ממלמל, ביני לביני.
ואז זה קורה, התודעה שלי נתלשת ממני ונכנסת לתוך נהג המשאית,לפתע אני שם, בתוכו, מתנשף,
לי יש חמישה ילדים לפרנס בג'נין ואני מעשן 2 קופסאות סיגריות ביום.
ושורד את החיים !
ואז אני קולט את האחדות הנצחית והאינסופית של כל המשחק המרתק הזה בפלנטת ארץ,
ואייך כל ההפרדה כאן בין אדם לאדם ובין מציאות למציאות, היא אשלייה.
ואייך הכל אהבה שמתחפשת לאינספור צורות, פנים וגוונים.
ואיזשהו באג במערכת הבריאתית שלנו. הוא זה שיוצר את משחק ההפרדה והדואליות.
ולפתע אני חווה את מערכת השיפוט הרגילה ה"טבעית" שלי, נשאבת מהקרקפת שלי ומתפרקת
ואני חווה, חמלה עצומה לכל יצור באשר הוא, כי הכל אני, תמיד היה ותמיד יהיה.
אח"כ באיזה לובי של מלון, אני רואה אנשים שקועים בפלאפונים שלהם, מרוכזים ממש
ולראשונה אני רואה אור על פניהם ואהבה בהתמכרות הזו ואת הנשמה שלהם משתקפת במסך.
וכך הוא !